שמי גילת ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני מנהלת יחסים צמודים עם המטבח.
בפעם הראשונה שלי, הייתי בת שבע בערך. אימא חזרה מיום עיון ורציתי להפתיע אותה במגש ריחני של לחמניות מתוקות.
הרצון והניסיון הפכו למקושקשת מתוקה, בצק בפח האשפה ומפח נפש גדול.

הניסיון השני היה מלווה במתכון מספרה של מולי בר דוד, כלומר ספר הבישול היחיד שהיה לאימא.
היה כתוב בו שצריך לטרוף את הביצים.
לטרוף ביצים?
קראתי שוב בבעתה את ההנחייה וזרקתי את המצרכים לפח. אבא שלי התגלגל מצחוק ואני נפרדתי בזעם,
רק בינתיים, מקריירה במטבח.

אימא הייתה מכינה לנו כל יום שישי עוגת שמרים, פאי תפוחים או עוגת תלמים.
זה ריח הילדות שלי. ואני כל כך רציתי גם. עברו שנים, וחזרתי לנסות את מזלי במטבח.
הפעם כבר היו גם סיפורי הצלחה. כשחזרתי מהטיול הגדול אחרי הצבא ב-1987, פתחתי עם שתי חברות דוכן עוגות
בשוק החדש "קח-תן" בדרום תל-אביב. הדוכן שלנו היה היחיד לממכר אוכל בשוק, והתור אלינו התארך והתפתל.

אלא שהחיים נשאו אותי לכיוון אחר. שנים עבדתי כמפיקת חדשות נמרצת ברשתות טלוויזיות שונות.
הייתי מחוברת לחדשות האלקטרוניות והכתובות, לביפר ולטלפון הנייד 24 שעות ביממה.
בשנת 2009 החלטתי שזהו, לא עוד. לא עוד חדשות, ריצות והקפצות.
הגיע הזמן לממש את האהבה הגדולה: המטבח.

נסעתי לפריז, למדתי קונדיטוריה ב- Bellouet Conseil ועבדתי ב- Carette Patisserie.
אחרי כמה טיולים בצרפת והתוודעות לכמה קונדיטוריות (ועוגות) ומסעדות מסעירות,
חזרתי לארץ ופתחתי קונדיטוריה ביתית.

היום ליד האקלרים, הסברינות והטארטים ניתן שוב להריח עוגות שמרים,
את פאי התפוחים ואת עוגת התלמים.
ריח הילדות.
מאפים ונפלאות.

נ.ב.
הספר של מולי בר דוד עומד אצלי עכשיו על המדף.
נפרם לדפים דפים, אבל כולו עדיין שם.
מעת לעת אני מעלעלת בדפיו המצהיבים ונזכרת בניסיונותיי הראשונים.